חיידק הטיולים קינן בי מאז שזכרוני עומד לי…
בילדותי, לא היה נהוג לנסוע לטייל מחוץ לארץ, והנטייה לתייר נותבה לגבולות הארץ פנימה. כבן תנועת השומר הצעיר, חרשתי את הארץ לרוחבה ולאורכה, מתוודע לכל גב, מעיין, תל וגיא. רק עם שחרורי מהשירות הצבאי, יצאתי לראשונה את גבולותיה של ישראל. אז, שלא כמו היום, זה לא היה דבר של מה בכך. מעטים מאד זכו לעלות על מטוס, לראות יבשת אחרת, ומי שכבר “עשה את זה”, זכה לליווי מאסיבי לשדה התעופה. משלחת של משפחה וחברים הובילה אותי אל התחנה הראשונה בדרך ליעד הנכסף – טיול באירופה. התקציב היה דל, רכשתי רכב ישן, וגמעתי מדינות ביחד עם חבר. בלילות ישנו במכונית עצמה, האוכל שבא אל חכנו היה מעשה ידינו הבלתי מאומנות ברזי המטבח. אכלנו נקניקיות שהטבענו ברסק עגבניות, בישלנו אורז בסיר קטן שהוצב על גזיה, והפחתנו במשקלנו בשלושה חודשים 15 ק”ג. ועל אף מגבלות התקציב ודלותו, נגלה לעיננו הרעבות תרתי משמע, עולם חדש, חדש לנו, יפיפה ומרתק. ובאנו על סיפוקנו.
הטיול הראשון הזה, שנקטע עם פריצתה של מלחמת יום כיפור שהחזירה אותי ברכבת האווירית ארצה, היה תחילתו של מסע קסום בעולם. מסע שהחל כתחביב והפך למקצוע.
כמלווה קבוצות, ומנהלה של חברת תיירות, זכיתי לבקר ב- 40 השנים שחלפו בעולמות שונים ומגוונים, העברתי לילותיי במוטלים פשוטים ובתחנות דלק מעופשות, וזכיתי לישון במלונות בוטיק יוקרתיים ובארמונות, טעמתי מאכלי רחוב שנדלו מדודי פח חלודים, וגם אכלתי במסעדות שמתפארות בכוכבי מישלן. התנסיתי על בשרי בגווני הקשת התיירותית כולה, הטיולים שבאו אחרי אותו טיול בתולי, השתבחו עם הזמן, הצרכים שלי השתכללו אך הרעב לא פחת.
אירופה וארצות הברית התחלפו ברבות השנים ביעדים אקזוטיים ורחוקים יותר – ניו זילנד, איי סיישל, הודו, סין, יפן, אינדונזיה, תאילנד, בורמה וויטנאם, סרילנקה, קניה, דרום אפריקה, מצרים, מרוקו, קובה, מכסיקו, גואטמלה, קוסטה ריקה, פרו ובוליביה, ארגנטינה וברזיל, גיאורגיה והיריעה קצרה מלהכיל…
גם אופי הטיול השתנה עם הזמן: מטיולים עצמאיים, התחלתי לתייר על פני הגלובוס בחברת משפחתי, ועם התבגרות בנותיי, הצטרפו לטיוליי חבריי.
It’s not to where it’s with whom אני נוהג לצטט, ואכן היעדים התיירותיים מהווים עבורנו רק תפאורה מרעננת ומרגשת למפגש חברתי מלא שמחה וצחוק.
השנים נקפו, והחיידק שלי עבר מוטציה, ולכל טיול מתלווה כבר למעלה מעשור גם צורך חדש, כפייתי כמעט: אוסף הפסלים שלי, עדות אמנותית וזיכרון מוחשי לטיוליי בעולם.
כאספן טרי יחסית, אני מקפיד על מספר חוקים:
- כל פסל חייב להיות בדמותו של אדם, האדם המקומי הטיפוסי.
- הפסל חייב להירכש במדינת היעד.
- הפסלים חייבים להיות תוצר של עבודת יד, רצוי מעץ.
- גובה הפסלים המומלץ נע בין 30 ס”מ ל- 60 ס”מ.
לאוסף הפסלים יש גם השפעה על מערכת היחסים עם רעייתי. היא לא מחבבת את תחביבי ואף לא את פסליי, והטיעון המועדף עליה הוא ש”יותר מדי יפה זה כבר לא יפה”. אני, לעומתה, לא קבעתי את ערך היופי כמטרה, “אוסף הוא אוסף” ניסיתי בחוסר הצלחה להסביר לה. לבסוף נפל הפור, והאוסף עבר עמי למשרדי.
במשרדים החדשים אקדמי טרוול, ניתן היום לראות את פרצופי העולם כולו, מגדל בבל אילם ניצב על מדפי פלדה מוחלדים שהוכנו במיוחד עבור האנשים הקטנים שרכשתי לי במסעותיי.
תאילנדית קדה בשתי ידיה לצד קובנית שקפאה באמצעו של ריקוד סלסה שחוללה, אינדונזי יושב לצד לוחם מסאי צבעוני מטנזניה, סיני זקן נושא על כתפיו מוט סלים כבד, ובסמוך לו מרוקאי ברברי אוחז כד חימר. כולם מציגים את מורשתם האתנית בגאון וביופי, כולם מקדמים את פניהם של ישראלים שמבקשים לתכנן את טיולם הבא.
הפסלים עבורי הם אלבום התמונות עבור האחר, הם סמל לזיכרונותיי, לחוויותיי ולהנאותיי, הם ישות דוממת אך מוכחת לחיידק שמקנן בי, למהות שלי – טיילן. כל פסל נושא עמו זיכרון טיול, ועם הזיכרון צפים ועולים ריחות המקום, צליליו ושפתו, צבעיו, נופיו וטעמיו. טיול בחו”ל הוא עבורי מילוי תשוקה, ותשוקה מעוררת את החושים: ראיה, ריח, מישוש, טעם ושמיעה (ולמי שמבקר בהודו, מובטח לו שגם יתוודע לחושו השישי…).
הכותב, שמעון רגב, הינו מנכ”ל אקדמי טרוול 2013, ובעל אוסף פסלים המונה מעל 100 פריטים מרחבי העולם
